***
"את יכולה לכתוב הכל", הוא שותק לרגע, אוסף באצבעותיו את הדף, מביט בו שנית ומחייך.
הרגשת קבס עולה בה למראה שיניו הצהובות ושיעול טורדני חומק מגרונה. אבל היא זקוקה לו והוא עבורה קרש קפיצה ושניהם יודעים זאת היטב. יש לו טור קבוע ושני הספרים שפרסם, הקנו לו מעמד בקרב הברנז'ה והיא כולה ירוקה ורוצה כל כך גם רוצה, שמחשבה נוראית עלתה בה, שאולי אף תסכים להרחיק לכת, כדי להשיג.
זויות פיו נמתחות לצדדים, כשהוא מקרב את כסאו אליה. גופה מוטה החוצה ממנו וידו נשלחת ומחליקה על לחיה. יד מחוספסת, כלל לא דומה לרכות העור של משורר והמגע מעביר בה צמרמורת. בחיוכו, כך נדמה לה, האיש נהנה מצוקתה.
מבטה סוקר את שניהם כמו מבחוץ, כשהיא מניחה לו לשוטט על גבה וערפה ולחפון את שיערה, מטה פניה אליו.
"אני לא רוצה"
היא הוגה את המילים, אבל אלה לא נשמעות באזניה, כמו גם לא באזניו.
ידו גולשת אל צווארה והוא לוחץ עליו מעט, היא משתנקת והוא מרפה ומחליק את אצבעותיו אל כתפה, שומט את כתפיית גופיתה הצידה אל מורד זרועה. היא לא זזה, עיניה נעוצות בפיקת הגרוגרת שבצווארו, עולה ויורדת. לשונו מלחלחת את שפתיו והיא מתאבנת כשהן נצמדות לחלקת עורה.
"אני לא רוצה"
ממלמלת והפעם שפתיה משמיעות את צלילן. הוא מרים את ראשו, עיניו בשלה.
"באמת"?
הדמעות נקוות בעיניה, מאיימות להתפרץ. כף ידו מתהדקת על כתפה והוא מגביר את אחיזתו בה.
"לכי מכאן" הוא מפטיר לפתע "לכי לפני שאתחרט".
היא מקימה את עצמה, מיישרת את בגדיה ומתקדמת אל פתח החדר.
"את יכולה לשלוח אלי כמה שירים, אולי בכל זאת אסתכל בהם".
האישה שומעת את קולו דוקר בגבה ומחישה את צעדיה ללכת. דלת ביתו נותרת פתוחה.
***
